כל אחת ומה שעושה לה טוב
העיקר לדאוג ללב שלנו!
מה עושה לך טוב?

יש ימים שאני מחפשת נוחות.
יש ימים שבא לי לזרוח.
ויש ימים שאני פשוט רוצה משהו שקט,
שיזכיר לי שאני פה ואני מספיקה בדיוק כמו שאני.
כל יום מביא איתו תחושה אחרת,
וכל תחושה כזו , יש לה את ה־MONA שלה
כי MONA היא הרבה יותר ממטפחת,
היא מצב רוח,
היא איך שאת בוחרת להיראות,
והכי חשוב איך שאת בוחרת להרגיש.

אז… איזו MONA את היום?
לאיזה צבע של MONA הכי התחברת?

בסוף, לכולנו יש את הקשירה הזו.
הקשירה של היום־יום,
זו שאנחנו חוזרות אליה שוב ושוב בלי לשים לב.

לא משנה כמה קשירות אני יודעת,
ואני יודעת הרבה..
בסוף תמיד יש את ה”אחת שלי”.
הנוחה, היפה, זו שיושבת בול.

אז קבלו את הגרסה האישית שלי 💫
לקשירה של מטפחת מרובעת גדולה,
עם שובל ארוך מאחור
אבל בגירסה החדשה, המעודכנת, והכי “אני”.

ועכשיו תורכן
צלמי לי איך יושבת עלייך קשירת החרישות שלי 🤍

✨MONA סוף סוף באתר!✨

היא הגיעה. פשוטה, נקייה, מדויקת.
בלי רעש, בלי הברקות, רק יופי אמיתי שנולד מתוך השקט.

MONA נולדה מהצורך במשהו אמיתי.
במגע רך, בצבעים עמוקים שמלטפים את הסתיו,
במטפחת שמחזירה אותך לעצמך, בלי מאמץ,
כזאת שתתאים לכל יום, לכל מצב רוח, לכל נשימה.

זו לא עוד קולקציה. זו שפה שלמה של נינוחות ואלגנטיות.
וסוף סוף אחרי זמן שחיכינו לה
היא מחכה לכן באתר 🖤

אני לא מאמינה שסוף סוף אני כותבת את זה…
אחרי יותר משלושה חודשים של עבודה, המתנה, תיקונים, ואינסוף בדיקות
MONA חוזרת.

כשהוצאתי את הסדרה הזו בפעם הראשונה, היא התחסלה עוד לפני שהספקתי לצלם לכן אפילו סרטון קשירה אחד עלי.. ממש תוך כמה שעות
לא ציפיתי לזה. לא הכנתי מלאי. ופתאום מאות הודעות מכן

הבנתי שמדובר במשהו עמוק יותר ממטפחת.
זו הייתה הבחירה שלכן, בצבע אחד נכון, בסטייל מדויק, באיזון בין יציב לאוורירי.
הבנתי , סדרת MONA זה ביטחון. לא עוד טרנד.

פייר?
לא תכננתי שהדרך תהיה כזו ארוכה.
אבל רציתי לדייק כל גוון, ולא הסכמתי להתפשר אפילו על חצי טון.
חזרתי שוב. ושוב.
היו הפתעות, עיכובים לא צפויים,
אבל היום סוף סוף נגמר המסע,
ואני יכולה לשתף אתכן🔉
סדרת MONA כאן🫠🫠
בסטודיו.
אמיתית ויפה.
וכמובן.....שהוספתי לכן עוד הפתעות 🤗💃🏼

ביום שלישי בערב
Mona נפתחת באתר,
ואני מבטיחה לכן דבר אחד
אם אז אהבתן את מונה…
הפעם זה הולך להיות הרבה יותר עוצמתי.

חיכית עד עכשיו.. עוד רגע החלום מתגשם.

יש דברים שנראים פשוטים מבחוץ…
אבל בפנים הם מלאים במסע של דיוק, סבלנות והחזקת חלום.

בחודשים האחרונים, במסע של יצור שהתחיל הכי קל ופשוט כל פעם משהו התעקם וישתבש לי
צבע שלא יצא נכון, משלוח שנתקע, כמות שלא הגיעה…
והלב שלי אמר, אל תשחררי. תחזיקי עוד רגע. יהיה שווה.

אני מודה, פחדתי לספר ולשתף..
לא רציתי להבטיח לכן ואז לא לעמוד בזה, כי מהר מאוד הבנתי שהדרך יותר מסובכת ממה שחשבתי.
אבל היום , אחרי כל השיבושים,
אני יכולה סוף סוף להגיד בלב רגוע
זה כאן. זה הגיע.

מי באמת מכירה אותי?
מי מרגישה את זה עוד לפני שאני אומרת?

🎁 אז יאללה… מי מנחשת מה פורקים כאן?
מטפחת מתנה חדשה אחת אני אחלק בין כל מי שפוגעת בול!

יש רגעים שהלב לא מוצא מילים אז הוא בוחר לרקוד.
החזרת החטופים במכה אחת, כך, מול עינינו , זה לא עוד כותרת חדשות.
זה נס גלוי. נס שאנחנו זכינו לראות, בדור שלנו, בעיניים שלנו.

ישבתי מול המסכים, הלב דופק, הגוף דרוך
לצפות בהם חוזרים, אחד אחד, זה היה כמעט בלתי אפשרי להכיל.
פחד, דמעות, שמחה, אמונה, תקווה, הקלה… הכול ביחד.
הרגע הזה גדול מדי בשביל להישאר בבית…

עזבתי את הסירים באמצע, את הבישולים, את ההכנות לחג,
כי שום מטלה יומיומית לא יכולה לעצור נשמה שרוצה להודות.
יצאנו כולנו, כקהילה, לצומת.
לרקוד. לשיר. לנופף דגל.
לחזק את הנהג שאולי עדיין בוכה ברכב.
כי ברגעים כאלה , כולנו לב אחד.

ואז… חזרנו הביתה.
המשכנו לבשל, לנקות, להכין את החג, כאילו כלום..
אבל בעצם כאילו הכול.

וזה הסוד של החיים בארץ הזאת,
להרים עיניים לשמיים ובו בזמן לקלף תפוח אדמה.
לחיות בין נס גלוי לבין רשימת קניות.
בין דמעות של אמונה לשטיפת כלים.

אני מתפללת שנזכור
הכוח שלנו בנצח ישראל, הוא בכך שאנחנו ממשיכים לחיות אותו, יום אחרי יום במשימות קטנות ויום יומיות למרות הכל ובגלל הכל.

⁨ יש מלחמות שזוכות לכותרות ויש ניצחונות שנראים כמו תמונה משפחתית על דשא.

היום עמדנו כולנו, מסבתא שלי ועד הנינים , דורות שלמים בשורה אחת.
הסתכלתי על הפנים, על הידיים של סבתא שמחזיקות את הילדים הקטנים, זו לא רק המשפחה שלי, זה סיפור של עם.
סבא שלי ניצול שואה הכיר את סבתא שלי בארצות הברית ועלו יחד כמשפחה צעירה לישראל והיו ממקימי הישוב בית אל.
ועכשיו סבתא שלי יושבת פה ומסביבה המשפחה הגדולה שבנתה.

דווקא עכשיו, רגע לפני שעם שלם עוצר נשימה לקראת עסקה לחזרת החטופים, כשבתוך הלב מתערבבים תקווה, הרבה שמחה, פחד, תפילה.

דווקא עכשיו אני מבינה כמה כוח יש בתמונה אחת שקטה, בלי דגלים, בלי נאומים רק משפחה, חיים, רצף.
והרצף הזה הוא הצעקה והניצחון הכי חזקים שיש.

כי להקים משפחה גדולה בארץ ישראל זו התשובה.
זו הנקמה הכי אנושית, הכי נקייה, הכי עמוקה על כל מי שניסה לכבות אותנו.
זה הניצחון שאף אויב לא יכול לקחת , לא בטילים, לא בשבי, לא בשנאה.

עמדנו לתמונה, אבל מה שצילמנו באמת זו הבטחה.
שנהיה פה.
שנגדל.
שנפעל
שנבנה
שנזכור את מי שאין, ונהיה הבית למי שיחזור.

בתפילה
שנזכה כולנו, כעם, לראות שוב משפחות שלמות.

בסוף, זה לא רק צילום זו הצהרה.
אנחנו כאן בארץ אבותינו.
וזה לנצח.⁩